יובל שלי

אז למה אמא לא באה?

17.3.2012 בית חולים רמב”מ, אני כותבת מכאן הערב, לא פשוט להתנתק מכולם ומהשיגרה, במיוחד לא משיזף הקטנה שלי שממש לא מבינה למה אמא שלה לא חוזרת הביתה... למה אמא כבר לא מביאה אותה לגן וגם לא מחזירה אותה משם? הי באה לבקר אותי בכל יום אחרי הגן, אירגנו לה מישחקים שלא ישעמם לה, כשהיא ואבא הולכים הדמעות מציפות את גרוני, כבר מחכה ליום של מחר...

טלפונים, הודעות כולם מתעניינים ומברכים.

אבל בתוך כל ההמולה הזו אני מחפשת את הזמן שלי לעצמי, להתאושש. ויותר מכל להתייחד עם בני המקסים שזה עתה יצא לאויר העולם אחרי צירים של שעות ספורות. הפעם הייתי גיבורה, התמודדתי איתם בבית בעודי מארחת זוג חברים קרוב. בשעה שתיים כבר לא יכולתי, לבית החולים הגעתי עם הצוות הקבוע שמלווה אותי - אמא שלי ואתה בעלי היקר. עם פתיחה של 8. תוך חצי שעה בלי אפידורל או משכך כאבים היית בחוץ. ממש עליי. כן כן הייתי גיבורה , ממש כמוך. 

מיד החלטנו פה אחד אבא ואני לתת לך את השם יובל תמיר.

שיזף באה לבקר אותי ואותך, היא הביאה לך מתנה שקנינו מבעוד מועד. אולי לא עידכנתי אותך אבל סתם לידע כללי גם אתה קנית לה מתנה קטנה לרגל צאתך לעולם.

מתוך סידרת הפרצופונים הראשונה של יובל תמיר

ועכשיו נריץ כמה שעות אחורה כדי שהכל יהייה מתועד...
הלידה שלך
שישי אחרה"צ, קמנו משנ"צ משפחתי במיטה שלנו, ופתאום זה קרה, הצירים התחילו שוב להגיח, הייתה לי הרגשה שהפעם הם רק יתגברו. כנראה שצדקתי, יש לי עובר ממושמע, הוא חיכה בפנים עד שאסיים את אחרונת המטלות שהקצבתי לעצמי לפני צאתי לפגרה מסויימת מהעבודה ומשיגרת החיים העמוסה כל טוב, למרות שאם אהייה כנה  המטלות אף פעם לא באמת מסתיימות, במיוחד לא בתקופת הקינון. נותר לי רק להמשיך ולקוות שאחרי שיצא לאויר העולם הוא ימשיך להיות צייתן.
השעה כבר שמונה וחצי בערב שישי, השולחן עמוס בכל טוב, יש אורחים והפעם בתפריט – ערב גבינות ומתבלים. הצירים שלי מתבשלים גם הם, הם יהפכו לחלק בלתי ניפרד מהתפריט של כולנו, כל כמה דקות – השחת דעת, סף הריכוז יורד לטובת התפתלות מסויימת בכיסא השבת. בתקופה האחרונה שיזף מרגישה משהו, היא דבוקה אלי ולא נותנת לי מרווח נשימה. כמו שזו הנאה גדולה עבורי זו לפעמים יכולה להיות טירחה לא קלה במיוחד שהיא מבקשת שארים אותה כשיש לי צירים, אני חושבת שלכל אמא בהריון שני קיימים רגשי מצפון לא קטנים, אצלי הם ענקיים, ולכן קשה עד בלתי ניתן לשמוע בימים אלו את המילה "לא" יוצאת מפי.
השעה כבר חצות,  האורחים עזבו את הבית, התארגנו שוב ללינה משפחתית, אבל הפעם הצירים היו דחופים יותר, והטרידו את מנחתי, ניסיתי לתזמן אותם, הם הלכו ובאו חלקם במרווחים של 2 דקות, וחלקם במרווחים קצת גדולים יותר של 5 דקות, אך הפעם כל ציר היה עמוק יותר וחריף יותר. חיכיתי ששיזף תרדם ויצאתי לארגן דברי אחרונים בתיק שמחכה כבר למעלה משבוע.


הדלקתי טלויזיה והתישבתי מול המחשב, חשבתי שאולי אפיק מהרגעים ההאחרונים עוד קצת תועלת, כזו אני מצחיקה לפעמים. כי מי יכו להתרכז עם רמה כזו של צירים נמשכים לפחתו 40 שניות בעוצמות כאלו. השעה הייתה כבר אחת וחצי לפנות בוקר, הרמתי טלפון להורים של צביקה שיבואו להשגיע על שיזף, אבל משום מה אין מענה, לא בבית ולא בסלולארי, ניסיתי שוב ושוב מקביל לאמא שתגיע לכאן – היא חלק בלתי נפרד מצוות הליווי שלי בחר הלידה. בינתיים בכוחותי האחרונים הערתי את צביקה, יש לי ממש דזוו עם הלידה הקודמת של שיזף, שם השעה הייתה זהה, והתאריך דומה.  אמרו לי למשוך כמה שיותר את השעות בבית לפני ההגעה לבית החולים, וכך ניסיתי לעשות. בלידה של שיזף הגעתי לבית חולים עם צירים של 4 דקות לערך אך הפתיחה הייתה רק של 1 ס"מ, וההתקדמות הייתה איטית וארוכה כמו נצח, כל שעתיים פתיחה של ס"מ. הייתי אופטימית כאשר חשבתי שעוד אוכל לעשות אמבטיה חמה שתרגיע, כי הצירים היו כבר כל כך חזקים שלא יכולתי, הם היו מלווים  בבחילות, ולא הצלחתי להבין איך אשרוד את הדרך לבית חולים רמב"מ. ההורים של צביק הגיעו ויצאנו אמא, צביקה, אני והבטן הכואבת. כל חצי דקה לערך צירררררררררררררררררררר שנמשך נצח. בכל רגע כזה אמא אחזה יד אחת בגבי ויד שניה מתחת לבטן ובתנועות מעגליות קטנות חיממה לי את האיזור, זה בהחלט הקל, אך לצערי מעט מידיי. החלון היה פתוח, הייתי חייבת אויר צח. צביקה נסע כמו אמבולנס, הגענו. ישר הוריו אותי על כיסא גלגלים, ועלינו למחלקה לבדיקות ראשוניות, איך לכל הרוחות אצלי לעבור עכשיו בדיקת מוניטור ועוד כמה בדיקות שעושים לפני שמכניסים אותי למחלקה? זה למשל אחד המיקרים שהריון ראשון קל יותר כביכול– כי לא ממש יודעים את התהליך, את השתלשלות העניינים.



השעה הייתה 3 לפנות בוקר – והנה הבשורה שהצליחה לגרום לשפתיי לזוז מעט, זו התזוזה היחדיה שנישמעה מהן בשעה וחצי האחרונות, הבשורה הייתה: "את לפני לידה, יש לך פתיחה של 8"!!! שוקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק
יחד עם השוק עדיין הייתי נחושה בדעתי שעליי לקבל אפידורל, האחות אמרה שחבל כי עד שהוא ישפיע התינוק כבר יצא החוצה. העבירו אותי באלונקה לחדר היולדות, ובאותה שנייה בום! פקיעת מים. המיטה מוצפת, אבל למי אכפת??? טוב כנראה שרק לאחיות כי הן מנקות. ואז החלו צירי הלחץ. מה זה אומר? שבכל רגע של ציר הייתי צריכה לקחת נשימה עמוקה וארוכה ולדחוף חזק חזק, תוך כדי כיווץ הרגליים לעבר הבטן, בשלב מסויים הן התחילו להלחיץ אותי כאשר הן אמרו שהדופק של העובר החל לרדת והדחיפות שלי לא מספיק יעילות. לקחתי את זה ברצינות כנראה, כי הדחיפות התחילו להתייעל, פתאום הראש ביצבץ לו, מה שגרם לדחיפות להמשיך להיות יעילות. וכעבור כמה דקות הוא היה בחוץ. לידה של 40 דקות. מי היה מאמין? המיילדות שמו אותו עליי,וצביקה חתך את חבל הטבור -
מסורת לא מפרים. אך מהר מאוד התברר כי השילייה לא יצאה במלואה. הוחלט להעלות אותי מיד לחדר ניתו, שם יבצעו לי גרידה בהרדמה מלאה. איבדתי דם. התחילו רעידות בכל הגוף שנכנס כנראה למצב להיפוטרמיה, וזה הקשה על כל הצוות הרפואי למצוא לי את הוריד ולהחדיר את האינפוזיה. דקרו ודקרו עד לבסוף מצאו, אך הפעם כאב התגמד לעומת מה שעברתי בשעות אחרונות. באותו חדר ניתוח תפרו לי גם את התפרים שניגרמו עקב חתך זום שבוצע במהלך הלידה. כעבור שעה וחצי התעוררתי מההרדמה והובלתי למחלקת נשים ב'.  ומכאן ההמשך כבר ידוע....

מיצאו את ההבדלים:

 נולדתם בבית החולים רמב"מ, לשניכם שיער חלק נכון לעכשיו לפחות, וגם עיניים כחולות... את קצת יותר נפוחה – יוקוזונאית כזו, נולדת במישקל 3.975, ואתה לעומתה במישקל של 3.700, שדוף יותר בפניך, שניכם שלנו ורק שלנו. נולדתם בלידה רגילה. את נולדת לאחר צירים של 18 שעות בבית החולים, כאשר במהלכם ,בפתיחה של 3 אצבעות ניתן לי אפידורל. ואתה הגחת לאויר העולם לאחר צירים שסבלתי בבית, הגעתי לבית החולים עם פתיחה של 8 אצבעות ותוך 45 דקות נולדת בלידה טבעית לחלוטין ללא אפידורל רק כמה תפרים.                 
כשאת היית בריחמי קראנו לך בשם חיבה – שזלונגית – מהמילה שזלונג – כי במהלך ההריון שלי איתך ישבתי לא מעט על ספת השזלונג שלנו בסלון.  ולך ניתן הכינוי – פוקפיק – היית כמו גרעין של פופקורן שבסופו של דבר אמור לתפוח ולהתפוצץ מחוץ לרחם.  את עונה לשם שיזף, ואתה עונה לשם יובל. מצירוף האותיות הראשונות של שמכם נוצרה המילה: "שי". אתם המתנה שלנו בחיים האלו.
ככה זה נראה לפני שיצאתם מרחמי:

אולטרסאונד מתקדם שיזף ויובל תמיר

25.3.2012
יובל משמאל ושיזף מימין

דומים או לא?

ככה משתחררים מבית החולים

חוזרים הביתה עם מזכרות קטנות

ברית זו לא רק מילה זה גם שם

מתוך סליק השמות שלנו - ההתלבטות הייתה בין יובל לתמיר לבסוף הוא נהנה משתי השמות

שבת לפני הצהריים, מארגנים את הבית לקראת 30 אורחים שבאים, רק משפחה קרובה הוזמנה לראות את הבן שלנו בוכה ומתפתל עודו הופך ליהודי כשר וגאה.

יובל נרדם על כיסא המלכות

אני לא ממש מתפקדת כראוי, צביקה הבטיח שהוא נושא את כל הנטל של האירגון והנקיון על עצמו, וכך היה. הזמנו קייטרינג, ותמורת סכום סימלי לגבאי בית הכנסת אירגנו כיסא מרשים ביופיו עליו ישב הסנדק – סבא אריה. כולם נירגשים, אני כמובן תפסתי את מקומי מאחורי הרב, כדי שלא אצטרך לראות את מעשה הסכינים. אך את אוזני לא רציתי לאטום, רציתי להזדהות עם הכאב של בני – יובל.

למרות היין בכית, גם לאחר החיתוך ניתקפת מידיי פעם ברגעי התפתלות, קרבתי אותך קרוב קרוב אלי בתיקווה שזה קצת ירגיע אותך, ישרה ביטחון. זה עניין של יומיים עד שזה יעבור.

לאחר הרמת הכוסית גילינו את שימך – י-ו-ב-ל  שם ראשון, והשם השני שניתן לך הוא תמיר – על שם סבתא תמה ז"ל.

בבורסת השמות שלנו היו לפחות 10 אופציות, אך לא על כולם הסכמנו. אתה צביקה  בחרת תמיר – שם שלא הופיע אצלי ברשימה, ואני עם הזמן התאהבתי בשם האצילי הזה, אך כאשר ראינו את פניו של התינוק מיד לאחר הלידה שנינו הרגשנו שהשם הזה לא מתאים לו, ומיד הגענו למסקנה שיש לחשוב על שם אחר. כל אחד מאיתנו לקח לו את הזמן לחשוב, החלק המרגש בכל הסיפור הוא ששנינו בחרנו באותו שם מבלי בכלל לתאם ביניינו ומבלי שהשם הזה ימצא בבורסת השימות. השם הוא יובל. והשם השני – תמיר.

יורשת העצר הבכורה - מלכת הבית

תפרים, כאבים וחיוך אחד ששווה הכל

איך זה מרגיש לי לקום יום אחד בבוקר ולגלות שכל יעודי בתקופה הקרובה זה להיות מחלבה? איך זה מרגיש לי לקום יום אחד בבוקר ולגלות שכל הגוף כואב מתפרים, מפצעי הנקה? מלחץ מאסיבי בבטן? איך זה מרגיש לקום בבוקר אחרי לילה שלם ללא שינה ולבקש מבעלי היקר שירים לי את התינוקי כי אני לא יכולה בינתיים, ושיכין לי מיץ תפוזים סחוט טבעי ועל הדרך שיביא לי מטליות לחות לנגב לו את הקקי שהוא עושה כל 2 דקות? ושיארגן את שיזף בבוקר לגן, ושגם יחזיר אותה הביתה, ושישטוף כלים ויעשה כביסה, ויארגן את הבלגאן היא עשתה בבית, וינקה את הפיפי שברח לה מהחיתול, וש.... 

איך זה מרגיש לי לקום בוקר אחד עם חיוך גדול של תינוק חדש שהרחיב את הלב למשפחה אחת?